"צועקת לגלים"
שיחה עם הבימאי יגאל תיבון על סרטו הדוקומנטארי באורך מלא.
גיבורת הסרט :המשוררת ברוריה(בוצי) ארון ברות.
בוצי היום בשנות ה-50 לחייה, נשואה, אם לילדים שבגרו, סבתא לנכדים.
פרסמה שלושה ספרי שירה.
על הסרט היא אומרת : "זהו מופע סטריפטיז..".
יגאל, למה דווקא בוצי ?
הגעתי אליה המקרה. צילמתי סרט על השחיין הותיק גרשון שפע ובמסגרת זו צילמתי את חתונת בנו. במהלך הצילומים נדחקה לצידי צלמת וידאו ואמרה : "אל תדחוף אותי ואני לא אדחוף אותך". אח'כ ניגשה ואמרה: "את כל החומר שאני מצלמת אתן לך, אם אתה צריך ואם אתה רוצה". " את לא מכירה אותי" אמרתי והיא השיבה: "אני לא צריכה להכיר אותך, אני פשוט אוהבת לתת". הבנתי שלפני אשה מאד לא שיגרתית. לאחר מכן עשיתי קצת שיעורי בית ונודע לי על היותה משוררת ועל מחלתה. קראתי את שיריה והם הדהימו אותי . יזמתי פגישה איתה . ספרתי לה על הרעיון שלי לעשות עליה סרט. היא היססה אבל שיכנעתי אותה וקיבלתי את הסכמתה. מייד נכנסתי להפקת הסרט. כל זה קרה בשנת 2001 .
כיצד נעשה הסרט מבחינה טכנית ?
אחרי סצנת הצילומים הראשונה הבנתי שאני חייב להמשיך ולבצע את הצילומים לבד לחלוטין, ללא אף איש צוות – על מנת להשיג אינטימיות מירבית ביני לבינה. זה חייב אותי להערכות טכנית מורכבת וקשה שבה אני מתפקד כבמאי, צלם, מקליט, תאורן, פועל טכני וסוחב ציוד. היה קשה אבל זה עבד.
במה עוסקת בוצי ?
העיסוק המרכזי שלה, בעל כורחה, הוא במחלת הטרשת (נסיעות לבתי חולים,פגישות עם רופאים, אינפוזיות כשצריך - וכשיש התקפים היא מושבתת זמנית וסובלת מכאבים נוראים.) בזמן שנותר היא פעילה נמרצת ביותר : מפיקה ומכינה מגזין וידאו מקומי לישוב, כותבת שירים, פעילה ללא הפסקה ב"ממלכה" שלה- המטבח הביתי. אופה , מבשלת, עוזרת בגידול הנכדים. לבוצי השכלה נרחבת בתחומי אמנות, תרבות, היסטוריה וחברה.
כמה עולה להפיק סרט כזה ?
על פי נורמות ההפקה בישראל, מחיר הפקתו כיום הוא באיזור 50 אלף דולר. שלא היו לי כמובן. הפקתי את הסרט כמעט ללא כסף. אולפני העריכה של יוסי רום העורך- תרמו את העריכה. צילמתי לבד עם ציוד הצילום שלי ואני בקיא בכל התחומים הנלווים :עיצוב פסקול,קריינות, עריכה מוסיקלית ונוספים. אינני רוצה להישמע יהיר- אבל נדמה לי שטרם הופק בארץ סרט באורך מלא- בתקציב נמוך כזה ועל ידי שני אנשים בלבד: הבימאי-מפיק וגיבורת הסרט.
מה התובנות שלך מעשיית הסרט ?
דבר ראשון – שאין קיצורי דרך. את הסרט הזה לא יכולתי לעשות אלא בגילי הנוכחי המבוגר. בגיל צעיר אינך בשל להאזנה לכאב. דבר שני – עשיה קולנועית נטו. בלי התחכמויות קולנועיות צורניות. לגעת במהות האמיתית עד כמה שהיא כואבת. בסרט אין פוליטיקה, אין קיבוץ, אין גברים- רק נשים ואין התעסקות בנושאים שאינם קשורים באופן ישיר לגיבורה ולסביבת חייה. באופן אישי, מתחזקת אצלי ההבנה שחיינו מורכבים מ- 90 אחוז בעיות וכאבים, הרבה יותר שאלות מפתרונות. זה לא הופך אותי לפסימי, אלא להיפך- השלמה עם העובדה הזו ויכולת להנות מהאור שישנו בתרכובת המסובכת הזו.
מה השתנה אצל בוצי ? היא מפיקה מהחיים יותר מאנשים אחרים שאתה מכיר ?
את זה את צריכה לשאול אותה. אבל אני חושב שההתמודדות עם מחלת הטרשת נתנה לה נדבך נוסף של משמעות לחיים – היא מתמודדת עם תהומות ופסגות באופן הרבה יותר עמוק ואמוציונלי.
האינטימיות של אתה ובוצי בלבד על סט הצילום – לא היתה קשה ?
האינטימיות היתה נפלאה. לפחות עבורי. ההתנהלות, הכנות וכושר הביטוי המיוחד של בוצי – היו עבורי חוויה נדירה ומתמשכת בכל תקופת הצילומים. זה פיצה באופן מוחלט על קשיי ההפקה שהיו לי עקב היותי בודד על סט הצילום. הצילומים נסתיימו לאחר 4 שנים משום שהרגשתי שמיציתי, שנגעתי בכל מה שיכולתי.
אינך חושש שהסרט מדכא משהו, קשה לצפייה ?
אם הייתי חושש – לא הייתי עושה אותו. נכון, יש בסרט סצנות קשות, יש סבל עמוק. אבל מצד שני יש בבוצי איזו חיוניות ממגנטת, תאוות חיים למרות הכל- ויש גם הומור יחודי, פיוט ושירה ברמה גבוהה וכנות מדהימה. אני מקווה שהצופים חשים כמוני : הנה אשה משוררת, שלמרות כל הסבל- דבקה בחיים ויודעת גם להנות מהם. זה סרט המספר על אחיזה מופלאה בחיים, אפילו בתנאים קשים מאד. זהו המסר. נקודה.
מראיינת : נורית משיח. (2007 )